לדאק וההימאליה ההודית

בצל פסגות ההימאליה בגובה שבין 3000 ל- 5000 מ’ מעל פני הים, משתרע אחד המחוזות המרתקים בהודו, מחוז לדאק (Ladak). הבידוד הטופוגרפי של המדבר הסלעי החבוי בין פסגות ההימאליה על גבול טיבט, יצר קהילה ייחודית ושונה בנוף האנושי של הודו. יחד עם קאשמיר וג’אמו מהווים שלושת המחוזות את המדינה הצפונית בהודו. מחוז לדאק הנו שילוב של פסגות מושלגות בלב מדבר, תרבות טיבטית עשירה, נהרות גועשים וכפרים מבודדים מעוטרים במנזרי מצוק, ושוכנים בלב נאות מדבר מוריקים. אם יתמזל מזלכם, תפגשו פסטיבל בודהיסטי ססגוני או טקס מקדש מקומי, זוהי לדאק.

גן העדן האבוד
“שנגרילה”, “גג העולם”, “גן העדן האבוד” – אלו הם רק חלק קטן מתיאורים מליציים שנכתבו על לאדק, ברובם על ידי זרים מערביים, אשר תרו וחיפשו אחר אוטופיה אנושית בהרי ההימאליה. החל מהמאה ה-18 החלו הזרים להתדפק על שערי התרבות הטיבטית. אחד הכינויים של האזור הנו המושג “שנגרילה” שעוצב על ידי אנתרופולוגים אירופיים ומשמעו ארץ לא נודעת. בתרבות המערבית מקובל לחשוב כי המושג לקוח מהמזרח אך למעשה מדובר ב”המצאה” לשונית של האירופאים הראשונים שגילו את האזור.

המרחב הטיבטי הוא מהאזורים הקשים והקיצוניים בעולם. רוחות ומונסונים, קור עז, גובה רב ודלילות חמצן הופכים אותו לאזור קשה למחיה ויחד עם זאת אבן שואבת למטיילים, חוקרים ונוסעים שחיפשו בו את גן העדן האבוד, שבו שוכנים בהרמוניה מלאה עם הסביבה עמים וחברות אנושיות, המקיימים אורח חיים טבעי ופשוט כמו פעם, בעידן של טרום המהפכה התעשייתית והשפעת המערב.
אגב, אגדה עתיקה מספרת שלפני שנים עלו חמישה דרקוני ענק מן הים וגרמו להרס רב בארץ ובעולם החי. יחד עימם ירדו מן הרקיע חמש פיות, הכניעו את הדרקונים, והשלום והשלווה שבו לארץ. לבקשת שוכני הארץ לא עזבו הפיות את העולם. מכוחן יבש הים ובמקומו נולדו שני חבלי נוף, המזרחי הירוק והמערבי המדברי. חמש הפיות הפכו לחמש פסגות אצילות של מחוז לדאק המגינות על האדמה ומפרות את עמקיה בשפעת המים הזורמים.

מים במדבר
רמת טיבט ולדאק היו בעבר הגיאולוגי בתחתית אוקיינוס התטיס ששימש כחיץ בין יבשת אירואסיה ותת היבשת ההודית. שינויים גיאופיזיים בתחתית הים גרמו לעליית המסה הסלעית של רכס ההימאלייה, וכך בין סלעי האזור, אפשר למצוא תערובת מוזרה של מאובנים פרהיסטוריים מבטן האוקינוס ומיערות גשם, המעידים על תהליך ממושך של שינוי בין ים ליבשה.
פסגות ההרים מהוות מקור מים לעשרות אגמים – תוצר בלייה קרחונית – שקודשו על ידי תושבי האזור כמשכנם של הנאגות “רוחות המים”, אליהן סוגדים המקומיים ואף מביאים להן מנחות. חלק מן האמונות הללו באו לידי ביטוי בציורים עתיקים, במנזרים המשמרים מסורות אלו ובאגדות המספרות על הקשר בין החיים והמים. כל האגמים נקראים ‘צו’ ורובם אגמים כלואים המתנקזים לבטן האדמה או מתאיידים, ומהווים מקור משיכה למאות ציפורים המגיעות לשולי האגמים, בהם ברווזים ואווזים.
צלליות הענק של הרכסים וההרים, וצבע המים המשתנה בשל שינויי עומק המים, מדהימים ביופיים, ויוצרים אצל המתבונן הרגשה שהוא עומד בפני מראה בראשיתי, קדמוני ופראי. הגוונים המשתנים של הכחול העמוק, הירוק הצלול עד טורקיזי והג’ייד, נותנים לאגמים מראה של אבנים טובות הבורקות כשקרני השמש נוגעות באדוות הגלים.

בלב המחוז מתפתל אחד החשובים בנהרות עולם, האינדוס, פס כסף בין הגבעות החומות המסתירות סודותיהם, ערוץ החיים לחבל בו האקלים והרוחניות הם היסודות החשובים ביותר.
סנגה קאבב “העולה מפי האריה” נקרא הנהר בלאדקית. מקורותיו בהר קאיילאש, האולימפוס הקדוש בהרי טיבט, הוא יורד מרמת טיבט אל הרמה, חורץ את נופי הירח של לדאק, יוצר קניונים צרים, גועש בשאון מתחת לכפרים ציוריים התלויים מעל מצוקיו, ונעלם מעבר לגבול עם פקיסטאן בדרכו אל הים בואכה קראצ’י.
בדרכו הפתלתלה בערבות לדאק מצטרפים אליו יובלים ופלגים בצבעים שונים. החשובים והמפורסמים הם הנוברה והזנסקר המוכרים כיעדי תיירות נפלאים לטיולים רגליים וטיולי ג’יפים. מי הטורקיז הירוקים תוצר הבלייה והשחיקה של הסלעים, יוצרים מחזה מרהיב בלב הנוף הצחיח.
כמו רשת עדינה של עורקים וורידים, מרושתים העמקים בצבעים משתנים של ירוק השדות, יבולי השעורה המצהיבים, כחול המים והשמים, וחום ההרים והמרחבים. כל אלה דרים זה לצד זה, בהרמוניה שבירה של מחזור העונות, במשך מאות ואלפי שנים.

 
ladak-house-with-flags

נוודים וחקלאים
רק כ – 25% משטחו של החבל רחב הידיים ראוי לעיבוד חקלאי. למרות זאת החקלאות שמשה מאז ומתמיד עמוד השדרה הכלכלי של הלדאקים – חלקם עובדי אדמה וחלקם מגדלי בקר. החקלאות הלדאקית מבוססת על שני גורמים הכרוכים זה בזה: אחדות בין תושבי הכפר ועיבוד משותף של החלקות החקלאיות.
מראה בני הכפר עובדים ושרים יחדיו, הוא מחזה נפוץ באזור. מקורות המים במחוז המדברי הזה, הם מי הפשרת השלגים ועונת הקציר בספטמבר, כשמאות כפריים יורדים אל השדות לעבודת האדמה, קציר, דייש ואיסוף היבול בשדות החיטה והשעורה.
באזורים גבוהים של הרמה עוסקים בני לדאק בגידול היאק – בהמת המשא ששימשה אותם במשך דורות כמקור לשומנים, עור וצמר. בצורה זו נוצר איזון כלכלי בין החקלאים ומגדלי הבקר.

היאק מנוצל עד תום: נקבת היאק נותנת חלב משובח לחביצת חמאה וגבינה – “כוכבי” המטבח הלדאקי, הבשר מוחזק מתחת לקרח או תלוי ברוח הקרה לשימור, ומהווה מקור פרוטאינים חשוב לימות החורף, ואילו הצמר והעור של היאק משמשים ליריעות האוהל והבגד הלדאקי המסורתי.
יחד עם היאק מגדלים כבשים עד לגבהים של 500 מ’, וכן את הצו – הכלאה מקומית של יאק ופרה. העולם החקלאי – כלכלי באזור לדאק, עובר שינויים משמעותיים בשנים האחרונות בהם דישון, הכלאות, השבחת זנים, וכתוצאה מכך עלייה ביבול החקלאי. כל אלו הם חלק מהשינויים העוברים על החברה והכלכלה, עלייה במספר התושבים וניצול המרחב החקלאי עד תום.

הדת הטיבטית
תושבי לדאק מיישרים קו עם העובדה כי הם שוכנים בצומת דרכים בין אסלאם ובודהיזם והם משתייכים לשתי הדתות: האזורים המערביים באזור קארגיל, סורו ודרא הם בהשפעת האסלאם, הקשמירי והפקיסטני ואילו תושבי האזורים המזרחיים מושפעים מהתרבות הטיבטית ומאמינים בבודהיזם.
במאה ה- 3 לפנה”ס, התפצל הבודהיזם לשלושה זרמים, ההינאינה או העגלה הקטנה המכיר בבודהא גאוטמה כמנהיג הרוחני ומדגיש את לימוד הכתבים. הזרם השני המהאיינה, העגלה הגדולה, התפתח כזרם רפורמי והדגיש את הלימוד הפרקטי. רעיון הארהאט הוחלף ברעיון הבודהיסטווה והנירוונה הפכה לאמצעי ולא למטרה.
הזרם השלישי, הואג’ריאנה או רכב היהלום, ובו יסודות טנטריים איזוטריים ומערכת סמלים קוסמיים.
זרם זה של הבודהיזם הטאנטרי נפוץ בטיבט ובלדאק ונספג ברעיונות ובסמלי הדת המקומית – הבון, שהיתה דת אנימיסטית אלילית שקדמה להגעת הבודהיזם.

כמו בטיבט כך גם בלדאק, הדת היא חלק מהמארג התרבותי והווי החיים של העמים החיים באזור. כאן ברמת ההימאלייה, הדת איננה ישות נפרדת, ובלב התרבות מצויה האמונה בשחרור הנפש.
ברחבי לדאק פוגשים במנזרים בודהיסטיים ובצ’ורטן, סטופות קטנות לבנות המסמלות אתרי תפילה, מקומות מקודשים או אתרים בעלי חשיבות רוחנית. דגלי תפילה צבעוניים מעוטרים בקטעי תפילה ומנטרות המתנופפים ברוח תלויים באתרי דת או בפסגות הגבוהות, במעברי ההרים ובכפרים ומוסיפים צבע לנופי המדבר.
גלגלי התפילה הם הסמל הבלתי מוכרז של עולם התרבות הטיבטית. זרם מתמיד של עולי רגל מבקרים במנזרים ובמקדשים מסובבים את גלגלי התפילה ובכך מעלים את התפילות והבקשות לשמים. גלגלים קטנים וגדולים, גלגלים מושקעים או גליל פח פשוטים, גלגלים אישיים הנישאים בידי עולי הרגל וגלגלי ענק בכניסה לכפר או למנזר.

המנזר והנזירים
הדגם הבולט של אדריכלות דתית הם המנזרים, הגומפה, שכאילו צמחה מאדמת המדבר, בעלת סגנון טיבטי המדמה עיר קטנה מבוצרת תלויה על מצוקים נישאים המשמשים לה כהגנה, צבעי החול נראים כצבעי הסואה בשל השימוש באבן המקומית.
אל המנזר מטפס שביל תלול מתפתל בזויות עקלתון וממנו רשת שבילים הסתעפויות לכפרים באזור, בחלק התחתון של המנזר פזורים שכונות המגורים וכפרי שרותים שהיו למנזר עזרה ומשען.
בעולם הטיבטי משתלבים הרוחות, השדים והאלים אילו באילו ומופיעים כעיטורי צבע על קירות המקדשים מסמלים מאבקים קוסמיים ומלחמות מיתולוגיות או סצינות הסטוריות ודתיות.
כבר ממרחק ניתן להריח בריח האופייני למנזרים המשלב את ריח הקטורת המעורב בחמאת יאק ועשן ואילו נישאים למרחוק וייותרו עימכם גם כשתעזבו את המנזר.

כמו בטיבט, כך בלדאק כמעט כל משפחה שולחת את אחד מבניה למנזר אליו משוייך הכפר. בתחילה יהיה במעמד התלמידים הצעירים, הטירונים עד שיגיע תוך כדי לימודים לתואר בוגר, ראשו יגולח והוא יקבל את בגד הנזיר האדום. הנזירים משתתפים בכל עבודות המנזר בהם עבודות יום יום, פעילות חקלאית והעתקת כתבי דת מתוך הכתבים המקודשי של הקנגיור והטנגיור. במערכת של מבחנים יעבור התלמיד מדרגה לדרגה ויקבל מעמד גבוה יותר במנזר ובפר. הנזירים יהיו הקשר למארג החברתי בלדאק המחבר בין המנזרים והכפרים. הנזירים עוסקים ברפואה, מוסיקה ומשמשים כלמות, מורים רוחניים לתושבים ולעם. לאורך הכפרים נמתחים קירות אבן, מני רינגמו, כשעולי הרגל מניחים אבנים עליהם פסוקים ואימרות מקודשות כשהמנטרה הנפוצה היא קליגרפיה של המנטרה “הום מאני פאדמה הום” שמשמעו אני נותן מבטחי באל.
מרבית מתושבי לדאק לא ידעו קרא וכתוב וכך מרבית הרעיונות הרוחניים, הסטוריים, דתיים הופצו בציור ועל גבי טאנקות, שטיחי קיר שעובדו בתהליך מורכב ובצביעה בטכניקות ייחודיות. הטאנקות משלבות איורים הסטוריים מ12 הארועים העיקריים בחיי בודהא.

מנזרי לדאק
מנזר המיש, דגם קלאסי לאדריכלות לדאקית במנזר הנטוי בנופי צוקים סביבו ובו פסטיבל המתקיים בסוף יוני. מעל המנזר תאי התבודדות ותצפית מרשימה על עמק האינדוס.
מנזר טיקסה שנחנך מחדש על ידי הדלאי למה ומשלב ציורי קיר ותצפית נפלאה מגג המבנה הצופה אל תשבץ ענק של שדות דגן וקטניות, מים זורמים והרים לבנים משתפלים במתינות אל החלקות החקלאיות. האולם המרכזי נמצא בחלקיו העליונים ל המכלול ובו ממוקם פסל ענק וצבעוני של בודהא מאטריאה.
ארמון שיי ההרוס ששימש את הבירה הקודמת ובו פסל ברונזה של סאקמוני ולידו תגליפי הסלע המתארים אלים הינדים.
מנזר בסגו נטוי באזור מיוחד של פלגי מים ותצורות נופיות ייחודיות. מנזר אלצ’י, ממוקם כ 70 ק”מ מלה ובו נמצא צ’וסקור ובו חמישה מקדשים מעוטרים באמנות בודהיסטית בסגנון קשמירי ובו פסלי עץ מרשימים וצורי קיר עתיקים מן המאה השמינית. .
מנזר למיורו, בו ספריה עתיקה ופסל שיווה כרקדן קוסמי ומליו תצפית היקפית על נאות המדבר וגם בו מתקיים פסטיבל עממי בקיץ.מנזר ספיטוק הייחודי במטבח בו סירי נחושת, קדרות וכלי קיבול ייחודיים ומגגו תצפית נוף נפלאה למישור מתחת.

פסטיבלים בלדאק
העולם הטיבטי של לדאק החל להיפתח אל עולם המערב רק ב1975 עובדה המציבה אותו בגבול השינוי של מסורות עתיקות שנשתמרו ובין זרמי ההשפעה, התיירות והטלויזיה המתדפקים בחזקה על דלתות המסורת. המנזרים מהווים מוקדי משיכה רוחניים וחברתיים לעולי רגל ומהווים מוקד לפסטיבלים מקומיים. הפסטיבלים ישמשו הן כמפגש חברתי של קרובים ומשפחות מקצווי המחוז, לחיפוש אחר שידוכים, למסחר עממי ותחרויות ספורט ומוסיקה.
הלאמות והנזירים עוטים מסיכות ולובשים בגדי חג ומגלמים בדמותם קטעים נבחרים מתוך האפוסים הבודהיסטיים כשאילו מלווים במוסיקה מכלי נשיפה וכלי הקשה.

פסטיבל חשוב נערך בגומפה של המיש ליום ההולדת של פאדמה סאמבהאווה, מאסט טאנטרי שחי במאה ה8 שנולד מתוך פרח הלוטוס והצליח לגרש שדים שמנעו בניית מקדש מקומי. השתמש בעקרונות טנטרה ויוגה והוכר בעולם הטיבטי כמגרש שדים וכמתרגם ספרות דתית מסנסקריט לטיבטית. בפסטיבל המתקיים ביוני לובשים הנזירים בגדים צבעוניים ועוטים מסיכות מפחידות , רוקדים ורודפים אחר קורבנות מתוך הקהל. תוך כדי הפסטיבל מוצגים לראווה פריטים בודהיסטיים מגיים ומקודשים, פסלונים עתיקים, ציורי קיר ייחודיים ותכשיטים. הפסטיבל מסמל את ניצחון הבודהיזם על הבורות והרוע, ניצחון הטוב על הרע והנכון על השגוי.
המרשים מבין הפסטיבלים הוא חג חשיפת פני הבודהא. בחלק מן המנזרים הטיבטיים מגיעים אלפי עולי רגל לצפיה בטנקה עצומה אותה פורסים לזמן מוגבל. המאמינים באו בכדי “ללכוד” את הזיכרון ולקחת עימם את ה”תמונה”, כפי שנו עושים בעזרת סרט הצילום או המצלמה הדיגיטלית.

עמקים נסתרים
למן ימי מלכותו של המלך נמיאל במאה ה-17 לה משמשת כבירת החבל והפכה למרכז וקשר לאורך דרכי המסחר בין סין, הודו ואפגאניסטן בדרך לירקאנד וקאשגר בלב אסיה. מבוך של רחובות סביב השוק המרכזי, מסעדות הודו-טיבטיות, אינטרנט-קפה, מרכזיות טלפון, ובליל של שפות, תיירים וצעירים הגודשים את העיירה עטופים בשלים צבעוניים. העמק סביבה מנוקד במנזרים ונאות מדבר וארמונות בהם חיו מלכי העבר.

עמק הנוברה הוא מאתרי לדאק היפים. דרך מרהיבה חוצה רכס שגובהו כ- 6000 מ’ ובו מעברי ההרים הגבוהים בעולם בדרך לבירת העמק, דיסקיט, כפר החבוי מתחת לרכסי גרניט עצומים ועטור בדיונות חול תוצר בליית הסלעים. נוברה, הירוק הוא גם הפורה מבין העמקים אך האותנטי ביותר וכזה שלא הושפע מגלגלי הפיתוח. דרך מעבר קארדונג-לה בגובה 5514 מ’ יורדת הדרך לעמק לא לפני שהנהג ההינדי יניח מנחת תודה במנדיר, המקדש ההינדי. בדסקיט, אכסניות חביבות מכניסות אורחים ומשמשות בסיס נח לטיול בסביבה. מעיינות חמים בפנאמיק אל מול נוף בראשית, בוסתנים ונחלים זורמים, מסלולי הליכה נוחים. במנזר בשאיוק בשעות הבוקר המוקדמות מזמינים הנזירים את התלמידים ללימוד בתקיעת הקרן הטיבטית.
העמק השלישי הוא עמק זנסקאר ממזרח לקארגיל. העמק הוא גן העדן לחובבי הליכה. משמעות שמו “נחושת הלבנה” והוא אזור מעבר אתני בין האסלאם הקשמירי והבודהיזם הלדאקי, מינרטים צבעוניים של מסגדים מקומיים, אוכלוסיה מעורבת של תרבויות מקומיות ומהגרות ופסגות וקרחונים הגולשים משיאים בגובה 7000מ’ ויותר.

מילון מושגים מהעולם הטיבטי – בודהיסטי
אום מאני פאדמה הום – המשמעות: היהלום שבלוטוס, והוא מבטא את האיחוד בין החכמה והחמלה
בודהיסטאווה – זהו אדם השואף להיות בודהא ומונע מחמלה לכל היצורים
גלוגפה – מסדר המצנפות הצהבות, אסכולת הישרים, זרם הנזורה המדגיש את השמירה על אורחות חיים נזיריים ולימוד פילוסופיה ולוגיקה
דהרמה – התורה הבודהיסטית – משקפת את האמת האוניברסלית. הפעילות היום יומית המלווה את חיי המאמין.
טאנקה – ציור צבעוני, תחליף לטקסטים כתובים, המשמשים בטקסים דתיים ומתארים אירועים היסטוריים ומיתולוגיים.
טארה – “המושיעה”, המימד הנשי של החמלה, או אם כל הבודהות, נולדה מהדמעות של הבודהיסטווה
טולקו – משמעו “גוף ההתגלמות”, התגלמות של בודהיסטווה באדם. הדלאי למה הוא טולקו של בודהיסטוות החמלה.
מנדאלה – דיאגרמה סימלית וביטוי גרפי ציורי לעולם ולקוסמוס. משמשת ככלי עזר במדיטציה
לאמה – מורה ומנהיג רוחני. גורו בשפת הסנסקריט
מנטרה – צירוף הברות בעל כוח קוסמי
ספר המתים הטיבטי – “בארדו טודול” עוסק בדרך השחרור מן המעגל האינסופי של לידה ומוות
קורה – מסע במסלול מעגלי אותו עורכים עולי הרגל סביב המקדשים תוך כדי השתחוות והשתטחות

טיול משפחתי בכביש לה – מנאלי
אחד הכבישים המסעירים והיפים בעולם הוא הכביש מלה למנאלי “אוטוסטראדה” הימאלאית בת כ- 500 ק”מ שהוכשרה ב-1987 המחברת את שני אגני הניקוז משני עברי פרשת המים, מצפון לרכס אזור המדבר של רמת טיבט עם האגן הדרומי הגולש אל מדינת הימאשל פארדש דרך נופי יערות וקרחנוים, נחלים זורמים ואוכלוסיה הימאשלית, הינדית ולדאקית.
בקיץ האחרון יצאתי עם משפחתי לטיול בת מצוה לכביש הגבוה בעולם. “כביש” משמעו פס של דרך לפעמים נראית אך לפעמים לא שלאורכה עולות ויורדות משאיות מקומיות בדרכן מצפון המדינה לדרומה. הדרך הבלתי סלולה חוצה נופי אבן חול וגרניט, דיונות צבעוניות ותופעות גיאומורפולגיות מיוחדות של זיזים וצוקים, נקרות ודרגשי סלע אתרי קינון לעופות דורסים. התחנה הראשונה היתה לתה ושרותים של בוקר עם נהגי המשאיות שהסתכלו בנו בחיוך מהול בסלחנות וביקשו להצטלם עם בנותי בהירות השיער, התה עבר בשלום לאחר שהכוסות נשטפו במי אפסיים אך שרותים אין וכדרך ההודים מסתכלים סביב, מסירים השאל העשוי פשמינה ועברנו גם את זה. הנהג הלדאקי, מאושר מעליית התיירות בארצו לאחר שההודים פתחו את שערי לדאק לתיירות זרה ללא אישורים מיוחדים, מרוכז בדרך ויותר מכך במד המהירות.

לאחר העיירה אופי מתחילה הדרך לטפס אל מעבר ההרים טאנגלג-לה בגובה 5384 מ’. במעבר ההרים כבכל ההרים והמעברים דגלי תפילה טיבטיים המתנופפים ברוח העזה, כתובות הקדשה חרוטות באבנים קטנות מונחים ברוגם ולידו שלט קטן בו מצויין גובה המעבר. הדרך מתפתלת אל המישור החולי הצהבהב אל קניון הנהר המתפתל בעוצמה בלב העמק. זרם של משאיות מתפתל לאיטו בדרך הצרה, בכל משאית נהג ו”הלפר”, עוזר נהג ותפקידו לשמור במעברים הצרים מעל תהומות איסוף שהמשאית תישאר על הדרך ולא תיצנח מטה. הנסיעה היא כבקרקס, משאית משמאל, תהום מימין, עיקול חד, משאית מקולקלת מתינה לישועה והג’יפ שלנו מתמרן במקצועיות בין כל אלו.
לינת הלילה במחנה אוהלים מאורגן עם ארוחה הודית בטעמי קארי, אורז, נאן ומלאי קופטה המנה האהובה על בנותי שהתרגלו ללא צ’יפס וקטשופ, ללא פסטה והמבורגר. בחוץ נושבת הרוח בעצמה אך העייפות מתחלפת בהרגשת מסע משפחתי אל גג העולם. הבוקר עולה על לדאק ואנו בדרכנו אל נופי הרמה, מי טורקיז תוצר הפשרת קרחונים, גושי סלע עצומים שהידרדרו אל המדרון ורוח קרה המצליפה בנו בכל תחנת צילום.
מעברי ההרים באראלהצה-לה בגובה 5000 מ’ ורוטאנג בגובה 4000 מ’ ואנו באזור יערות מחטניים ירוקי עד המשובצים בין כפרים השונים בסגנונם, מים זורמים ומנקזים מדרונות תלולים, פיסות קרחונים תלויים בואדיות העליונים ומפשירות קילוח דק של מים. אנו במדינת הימאשל המוכרת בתפוח העץ וביערות העד בואכה מאנאלי.

הגעה
בדרך האויר: טיסה יומית מדלהי, מצ’אנדיגר או מסרינגר
ביבשה: מסרינגר בקשמיר עם לינה בקארגיל
ממנאלי ללה עם לינה בדרך במחנה אוהלים או אכסניה

מזג אויר
העונה היחידה בה ניתן להגיע לאזור היא הקיץ בין יוני לספטמבר
הטמפ הממוצעות נעות בין 5-15 מעלות ביום

טראקים
מסלול המארקה בעמק זאנסקר 12 יום
פאדאם – טונדה זאנגלה 2 ימים
ספיטוק – סטוק 3 ימים
מסלול למיורו – פאדאם 10 ימים
מסלול 2-3 ימים באזור מנאלי
מסלולים קצרים באזור לה

מסלול טיול מומלץ:

  • יום 1 הגעה ללה, יום הסתגלות בסמטאות העיר ואזור השוק
  • יום 2 לה וסביבתה, מנזרים וארמונות, ספיטוק, המיש, טיקסה
  • יום 3 אזור נהר האינדוס, מנזרי לאמיורו ואלצ’י
  • יום 4 המעבר לעמק הנוברה
  • יום 5 עמק הנוברה
  • יום 6 מנזרים וכפרים בדרך ללה
  • יום 7 חציית ההימאליה
  • יום 8 המשך בדרך העמקים למנאלי
  • יום 9 אזור מנאלי ועמק פארווטי
  • יום 10 אזור מנאלי ועמק קולו
  • יום 11 טיסה לדלהי*
    * ניתן להמשיך לדארמסלה, אמריצר, דלהי

טיפים למטיילים

  • אזור לדאק בטוח ונח לטיול להודו אך יש להקפיד לשמור על הוראות הטיול והביטחון
  • טראקים מוסדרים ומודרכים יוצאים מלה ומולץ להרשם במקום
  • שרות אוטובוסים מאפשר טיולים באזור בצורה נוחה
  • לתרמילאים: לא מומלץ לנסוע במשאיות מזדמנות ועל גג האוטובוס
  • מומלץ לבדוק נושא מזג האויר ולהירשם לפני היציאה לטראק ממושך
  • המגיעים בדרך היבשה או האוויר מתבקשים להירשם בכניסה למחוז
  • ישנם אזורים בלדאק המחייבים אישור לביקור
  • חובה לעבור איקלום והסתגלת לגובה הרב של רמת לדאק
  • אין להוציא מלדאק אמנות וחפצים בודהיסטיים עתיקים
  • ג’יפים- רבים האתרים בסביבה המצריכים הגעה בג’יפ
This entry was posted in india, מאמרים. Bookmark the permalink.

Comments are closed.