מאז שחר ההסטוריה היוו ערבות אסיה מחוז מפגש בין התרבויות המפותחות של הדרום ובין שבטי הנוודים והלוחמים ששטפו על גב סוסיהם את מרחבי אסיה. כאן בין הים הכספי והרי אוראל, בין רכסי הפמיר ושרשרת הטיאן שאן חיים שבטים ואוכלוסיות תורכמניות, נוודים שחלשו על הצמתים החשובים לארכה של דרך המשי. כאן מתנוססות עדויות אילמות לפאר העבר ובין סמטאות בוכרה, חיווה וסמרקנד עדיין מהדהדים צלילי שיירות דרך המשי.
בלב ערבות אסיה, בין נהרות הסיר-דיה והאמור-דריה, על שטח של 450 אלף ק”מ משתרעת אוזבקיסטאן, מדינה צעירה (קיבלה עצמאות ב- 1991) אך בעלת הסטוריה של למעלה מ- 2500 שנה ובגבולות שונים מגבולותיה הנוכחיים.
בעבר חולק חבל ארץ זה בין חאנת בוכרה, חאנת סמרקנד וחאנת קוקאד. איזור זה שימש כר נרחב למלחמות ומאבקים מדיניים בין בריטניה לרוסיה וזכה לכינויי ההיסטורי “המשחק הגדול”. ב- 1920 כבשו הקומוניסטים את מרכז אסיה וחילקו את האזור למדינות המוכרות לנו כיום : טאג’קיסטאן, קירגיזיה, טורקמניסטאן ואוזבקיסטאן.
טימור ה”צולע”
בשנת 1336 נולד הגיבור שטבע חותמו על האימפריה והפך סמל לדורות – טימור. כבר כנער התגלה כמנהיג טבעי ואכזר. הוא ארגן חבורות ילדים לצורך גניבת צאן ובקר מהעדרים הסמוכים. ב’מבצעי’ הגניבה שלו איבד את 2 אצבעות של כף ידו הימנית, נפצע בעקבו ונשאר צולע עד סוף ימיו. הצליעה הפכה לחלק משמו המוכר ‘לנג’ (= הצולע).
בגיל 16 ירש מאביו את המנהיגות על השבט ואת הצוואה להיות נאמן לדת. נשא לאישה נסיכה מבית ג’ינג’יס חאן, ביבי חנום, נישואין שהיה גאה בהם עד מאד.
עובדה זו נחקקה על קברו בגאווה ובחייו הוא בונה עבורה מסגד מפואר בסיוע של 500 סתתים. בגיל 25 הוא מתמנה כיועץ למושל האזור, מסתכסך עם סביבתו, בורח למדבר ויחד עם אחיו חוסין, מקימים כנופיית שודדים המצליחה גם להדיח את השליט הקיים. טימור דואג לרציחת אחיו לאחר 5 שנים וממונה ע”י אסיפת השבטים הכללית לשליט “עבר הנהר”.
במהלך המאה ה- 14 מנהל מלחמות כיבוש ומרחיב את ממלכתו אל איראן, עיראק, טורקיה עד מיצרי הבוספרוס, הודו ומצרים עד הנילוס. מסעות המלחמה שלו היו מהירים וקצרים. השליטים המקומיים בד”כ העדיפו להיכנע אולם אלו שניסו להלחם בו, נקם בהם באכזריות לאחר כיבושם באמצעות הרג המוני, הכחדת כל העיר מלבד שער העיר והקמת פירמידה שהורכבה מגולגלות הנרצחים. בגדד לדוגמא הוכחדה ונבנו בה 120 מגדלים מ- 90 אלף גולגלות. הוא טבח בנוצרים בעירק מקנאותו הדתית אך גם המוסלמים ממתנגדיו לא קבלו הקלות ממנו ו”גוון השמים היה כצבעו של שדה צבעונים” כפי שהתבטא ההיסטוריון הערבי זייד וסיפי.
נפלאות סמרקנד
כבר בשמה האקזוטי ניתן לחוש בריחות התבלינים, ברק אבני החן וצבעוניות הבדים שעשו את דרכם לאורך הדרך האגדתית מסין לאסיה הקטנה ואירופה.
המסחר ופונדקי הדרכים הביאו לתור- זהב בכל מרחב השלטון של טימור לנג, תור זהב תרבותי וכלכלי שלא נראה כמותו ברחבי אסיה כשאבן הראשה היא: סמרקנד.
טימור דאג לטפח את עירו שבה שהה בחורפים הקרים, הביא אליה את מיטב האומנים ואנשי הרוח שדאג לא להורגם ובנה מבנים מרשימים בעוצמתם, מדרסות לימוד ענקיות ומפוארות מעוטרות בציורי פסיפס הדורשים יכולת הנדסית מדהימה.
כיכר ראגיסטאן העצומה ובה 3 מדרסות, קשת השער הכחול, כיפת חלילי הטורקיז של גורי אמיר, המאוזוליאום הנעים של טימור השוכב מנוחתו עדן עם בני משפחתו ומוריו הרוחניים.
ישבתי בפינת הרחוב צופה בעוצמת האימפריה שניבטה אליי דרך המבנים והכיכרות, דימיינתי שיירות סוסים עמוסי שקים ועולי רגל עטויי גלימות לבנות חוצים את הכיכר כששמש אחרונה צבעה את אריחי הקרמיקה באור כתום ורך ומשחק של אור וצל על אבני הכיכר הזכיר לי משחק ילדים.
אין לך אדם העומד במרכז המתחם ואינו חש כחרק אל מול עוצמת המבנים עליהם חקק טימור לנג את המשפט: “אם הנך מפקפק בעוצמתנו – הבט על בניינינו”!!
דמות אחת נערצת על האוזבקים יותר מטימור לנג זהו נכדו אולגבק. אסטרונום משכיל שפתח בשנת 1420 את ה”אוניברסיטה המוסלמית הגדולה של סמרקנד” והקדיש את עיקר חייו לאסטרונומיה ומדעי השמים, גילה 200 כוכבים שלא היו מוכרים עד אז אולם בנו עבדול-לטיף שיסף את ראשו והרס את המרכז האסטרונומי בטיעון של הזנחת הדת לטובת הבלים ….
מרכז העיר כמו יתר מרכזי הערים באוזבקיסטאן, עוטף שוק ססגוני, בו פירות וירקות, תבלינים מכל סוג מסודרים בידי אמן ופיתות ה’לפיושקה’ המפורסמות ממלאים בריחם את האוויר.
אך המרשימים מכל הם אדריכלות המסגדים, המדרסות ואתרי הקבורה של שושלות מלכי טימור משובצים בקרמיקה צבעונית ותשליבי אבן מעשה תחרה, עבודות מעשי אמנים פרסיים שניסו לשלב ולהתחקות אחר פלאי הקרמיקה הסינית שבקצה דרך המשי וטכניקות הזיגוג הטורקמניות מלב אסיה.
דרך המשי
דרך המשי – שמה ניתן לה ע”י הגיאוגרף הברון פרדיננד פון-ריכטופן ב- 1870. שמה נאה לה והיא נאה לשמה. הדרך הארוכה והמפותלת הזו שהגיעה בשיאה ל- 8,000 ק”מ בקירוב החלה לפעול במאה ה- 2 בין צפון-מערב סין למרכז אסיה ע”ג הגמלים, “ספינות המדבר”, שהעבירו מסין למרכז אסיה בעיקר משי אך גם נייר משובח, תבלינים, פסלי ברונזה ועוד וממרכז אסיה, מעמק פרגנה שבאוזבקיסטאן רכשו את הסוסים המשובחים שיכלו “להזיע עד-דם” .
עם התפתחותה של הדרך עד אנטיוכניה שבקיסרות רומא, גילו עשירי רומא המפונקים את נועם-מגעו של בד המשי ורכשו אותו בכמויות גדולות עד שהיה חשש ברומא מהתמוטטות כלכלית כשהיבוא גדל מהיצוא. הקיסר טיבריוס נאלץ לאסור על הגברים ללבוש משי ע”מ לצמצם את הצריכה.
ההמצאה המפורסמת של הנייר והדפוס הגיעה למערב מסין והדתות המונוטואיסטיות הדרימו מהמערב לסין בדרך המשי.
בנתיב המופלא הזה עברו אלפי סוחרים, אבטחו אותו חיילים של המדינות שנהנו מגביית המסים ונבנו לאורכו ערים מפוארות כגון: סמרקנד של טימור לנג ו”בוכרה היפה” כמובן.
בוכרה היפה
בוכרה מרוחקת 8 שעות נסיעה מסמרקנד והיא עיר עתיקה המשמרת בחובה קסם מיוחד, קסם המזרח – סוכות הגפן ועצים רחבי נוף, שטיחי ארגמן וצעיפי משי, אורגות הבדים וציירי המיניאטורות, הממתקים והילדים העולזים בקרן רחוב.
בבוכרה נגלה את השלווה סביב בריכות המים ואת מנוחת זקני העיר, את השלווה הבוכרית המדברית, את משחק השחמט המחדד את המחשבה ואת “צ’אי-חנא” .
כמו סמרקנד מציעה בוכרה שפע של מבנים מרשימים עטורי פסיפסים, מינרטים שונים וצבעוניים ושוק ססגוני.
ייחודי לבוכרה הוא ארמון הקיץ שמחוצה לו שוק שטיחי משי פאר עבודות היד באזור.
תעלות מים עתיקות שריד למערכות השקייה מנקזות את העיר וזורמות אל בריכה מוקפת עצי תות וסביבה דרגשי עץ מכוסי שטיחים המגישים תה ירוק, כשכל אילו נמהלים בריחות המזרח, בצבעי החול של השערים והחומות, בצלליות המינרטים ובקשתות הבזארים מימי דרך המשי.
גם שרידיה של הקהילה היהודית-בוכרית הגדולה עדיין קיימים ובית הכנסת המפורסם של הקהילה (500 שנה לערך) זכה לביקורה של הגב’ קלינטון.
בין חיווה לאלגברה
לאבו עבדאללה מחמד אבן מוסא אלחורזמי, מתמטיקאי שהמציא את כללי האלגברה והלוגריתמים, היה כינוי: “אלג’באר” (= אלגברה) והוא התגורר בקצה הצפון-מערבי של אוזבקיסטאן הנוכחית בעיר מיוחדת ביותר, קסומה ביותר, מרוחקת: חיווה.
חיווה בנויה מחול המדבר אך מצופה בפסיפסים מרשימים, אינה מיושבת בחלקה הישן והיפה אלא משמשת מקור משיכה לאלפי מטיילים מכל העולם. אונסק”ו הכריזה על המקום כאתר שיש לטפח ולשמר. מדהים לראות איך בסוף המדבר, קמה לה עיר מוקפת חומה, עם כמות מדהימה של מינרטים, ציפויי פסיפס, מדרסות, עמודי עץ מגולפים והשקעה אדירה של השלטון המקומי בשימור האתר.
בתוך העיר 65 מסגדים שנבנו בסגנונות שונים, תחת השפעת פרס וטורקיה, היקף חומותיה 6 ק”מ והיא נבנתה ב- 1842.
טשקנט
“עיר האבן”, בירתה של הרפובליקה זכתה לפרסום רב בקרב יהדות מזרח אירופה שחלק מהם הגיעו אליה בשנות מלחה”ע ה- 2, התקבלו ע”י המקומיים בברכה ועברו את שנות המלחמה בשלום. טשקנט שימשה מרכז איסוף מזון מכל הסביבה וזכתה לכינויי “עיר הלחם” בספר מפורסם שנכתב אודות העיר בשנות המלחמה.
העיר ברובה חדשה ונבנתה לפי הדגם הרוסי: בתי שיכון ארוכים, רחובות רחבים, מזרקות, עצים רבים ברחובות להקל על ימות הקיץ החמים, בתי מלון חדישים, רכבת תחתית מהיפות בעולם ואולמות תרבות גדולים.
רק אתר אחד מסגיר את היותינו בלב אסיה – המדרחוב הססגוני. זהו אתר מפגש לשבטים ומיעוטים, עמים וצבעים מרחבי אסיה. כאן נפגשים קוסמים קירגיזים ולהטוטנים קזחים, זמרים אוזבקים ורוכלים טג’יקים ושלל של פרצופים וגזעים מערבות מונגוליה בצפון מזרח ועד מורדות ההימאליה בדרום מערב – לב אסיה שעל דרך המשי.
