מה עושה את יפן לכל כך אקזוטית, כל כך מרתקת ואבן שואבת לתיירות עולה ופורחת בשנים האחרונות הן מישראל והן מהעולם? או במילים אחרות מהו הקוד הגנטי התרבותי של יפן שמושך אליה בעלי עניין למפגש עם תרבות אחרת, שונה שמנסה להלך “בין הטיפות” בין מסורת ומודרנה?
ארץ האיים Shimaguni konjo
תרבויות העולם הן שריג של המרחב הפיזי והתרבותי בו הן התקיימו וממנו הן שואבות את שורשיהן במהלך הדורות. כך גם התרבות היפנית הייחודית, תרבות של איים ותרבות של מערכות קשרים מסועפות מול היבשת הסינית מחד והעולם האירופי – אמריקאי מאידך. אחד המושגים הפופולריים ביפן הוא ארץ איים shimaguni – שמבטא את בידודה של הממלכה לאורך שנים ואפילו התפתחות של מנטליות של בידוד – shimaguni konjo. היותה של יפן מערכת איים אפשר לה לסנן את הערכים שחודרים אליה ולמיין בקפדנות את שיישאר מחוץ לגבולותיה התרבותיים. המסננת הזאת אפשרה מזיגה של תרבות סינו-יפנית עם השפעות מערביות ובכך גדולתה. נקנה צ’י חוקרת החברה היפנית כותבת: “יפן היא מערבית מבחוץ ויפנית מבפנים” וממשיכה כי “האליטה שלה קיבלה ברצון ומשיקול דעת את ההחלטה להתמערב, על מנת לשמר את מה שנראה לה כמהותה של האומה”. בכל מקום שנסתכל סביבנו ברחובות יפן נראה את השילוב המהפנט של מערבי באריזה ויפני בתכולה. מהן המולקולות בד.נ.א התרבותי היפני שנשמר מזה 1,500 שנה ומבטא את ה”יפניות” ועושה אותה למרתקת בתרבויות עולם שמושכת אליה יותר ויותר מטיילים שמנסים ליהנות ולהכיר את צפונותיה?
רעיונות עולים מסין
שלושת הפרקים המרכזיים במערכות הקשרים של יפן עם העולם הם המשלחות מעבר לים שהביאו מסין רעיונות, ערכים וחוקים בהם: מערכת הכתב הסיני, המנהל החברתי והתכנון העירוני, וההגות הסינית שנקלטו ביפן למן המאה ה-7 בקילוח דק אך מתמשך. הפרק הבא הם ימי ההסתגרות היפנית בימי תקופת אדו, בה לא אפשרו השוגונים כל קשר עם ארצות ותרבויות העולם, הסתגרות שיצרה וחידדה את הזהות התרבותית היפנית העצמאית. והפרק השלישי והאחרון – היותה של יפן כח אימפריאליסטי ומעצמה כובשת באזורה שהסתיימו בדרמטיות במלחמת העולם השנייה אך היוו זרז ומנוף לעלייתה ויצירתה של יפן החדשה, עוף החול שקם לתחייה, ככוח כלכלי מהחשובים והמובילים בעולם.
בושידו, “דרך הלוחם”
הסמוראים היו המעמד החשוב והבולט במשך שנים ארוכות. מעמד הלוחמים bushi החל לגבש את כוחו הפוליטי והחברתי בסבך מלחמות האזרחים היפניות אך יחד עם זאת החל להוביל דרך חיים וקוד התנהגות שמוגדרים כ”ספרא וסייפא” לימוד וידע מחד אך לחימה וחרב מאידך, שמשפיעים עד עצם היום הזה על דרכי החשיבה של העם היפני וקודי ההתנהגות בחברה ובתרבות העסקית המקומית. זהו הקוד המוכר בשמו bushido או “דרך הלוחם”.
דרך הלוחם היא תצריף של ערכים שהתגבשו והתחדדו במהלך הדורות אך גם היום מבטאים את ה”לוחם” היפני החדש בהם אנשי התעשייה, השיווק והפקידות השלטונית ואף את התחרותיות בקרב התלמידים והסטודנטים. בין ערכי ה”לוחם” נמצא את הנאמנות, המסירות, הצדק, הנחישות והכבוד.
זן וערכי היופי
הבודהיזם חצה את המיצרים והגיע דרך קוריאה מסין ומאז מהווה ציר משמעותי במערך האמונות אך יותר מזה בטקסים, פסטיבלים ואסתטיקה שקשורים לזרמים בודהיסטיים שהתפתחו ביפן ובראשם זרם הזן. יותר מכל האמונות והזרמים זהו הזרם שמשפיע ומעצב את הרוח היפנית. הפילוסופיה השפיעה עמוקות על התרבות, יצרה זרמים בציור ובאמנות, השפיעה על אדריכלות ומהווה נדבך בתרבות העכשווית יותר מכפי שהיתה בראשית דרכה. אמנות הגנים היפניים, ציורי הדיו, הקליגרפיה ואמנות המכחול, שזירת הפרחים, טקסי התה ואמנות הקרמיקה, שירת ההייקו המתומצתת שנראית כהבזק של מצלמה שלוכד רגש וטבע ותיאטרון הנו הנעלם. אלו הם הנבחרים מבין האמנויות היפניות שבהן טבועים ערכים ייחודיים ליפן, ערכים של יופי ואסטתיקה, ערכים של איפוק ומינימליזם, של פשטות ושל דיאלוג מתמיד עם הטבע סביב.
ערכים אלו שהחלו להתקבע בימי הביניים בקרב הסמוראים ביחד עם ערכים רוחניים של הטאואיזם הסיני ותרגול ריכוז ומדיטציה ממשיכים עד היום וכאן ניתן לחפש את מקורות האיפוק, השקט הפנימי והסבלנות. לא תוכלו להבין את פשר התור לגלידריה חדשה שתראו בשדרת המעצבים אומוטסנדו בימי ראשון מבלי להבין את ערך הסבלנות, הסדר והמשמעת היפניים הנובעים אי שם הרחק בהיסטוריה.
המסורת חיה ונושמת
גם מסורת קונפוציוס הגיעה מסין במאה ה-12. זוהי תפיסה חברתית – חינוכית שמנסה לארגן את הסדר החברתי ומדגישה שמערך חברתי זה הוא בסיסה של חברה מתוקנת. כיבוד הורינו ואבותינו, כיבוד משפחתנו וזקנינו שמתנקזים למערכות היחסים במפעלים היפניים ובחברה היפנית השמרנית עד היום. ערכי הכבוד, הנאמנות והצדק הם ליבת החברה והזהות היפנית. כך תראו את עומק הקידה בין שני מכרים שנפגשים ברחוב, את הערכת ההורים כשתפגשו משפחות יפניות ואת ההכנעה למנהל בחברה יפנית או בבית הספר בטיול יום שתפגשו ברחובות קיוטו.
הטקסים הססגוניים והפסטיבלים או היציאה אל יופי הגנים היפניים בשיא פריחתם, בימות האביב או בימי השלכת האדומה שורשיהם נעוצים באותם ערכים ומסורות עבר שעדיין מלבלבים בתרבות יפן תחת המעטה הסמיך של “התמערבות” בבניה ובאדריכלות, בביגוד ובג’קטים, בהתנהגות ובמילים זרות שחדרו לשפה הפנית.
מתאהבים ביפן
מאז הרסטורציה של מייג’י ותחילת פתיחותה של יפן למערב שהחלה על ידי האדמירל פרי וספינותיו השחורות שנחתו במאה ה-19 בחופי יפן, נעלם מעמד הסמוראים והפסיק מלהתקיים אך הקוד הגנטי שלו חי נושם ומתקיים בתרבות ובחברה היפנית. סטודנטים ותלמידים נאמנים למוריהם ובית ספרם, עובדים נאמנים לחברות, למפעלים ולמשרדים הממשלתיים אותם מייצגים ומשקיעים שעות עבודה רבות לקידום והצלחת מקום עבודתם. טקסים ססגוניים בכל ערי יפן בחילופי העונות, הערכה לטבע תחת עצי הדובדבן במפגשי ההאנמי ההמוניים שמתקיימים בגנים הציבוריים ובשדרות, יציאה לחיק הטבע אל אלפי מקדשי השינטו שפזורים בהרים ובגיאיות הם התמצית של הקשר בין מסורת וקידמה והסיבה לאהבה הבלתי מוסברת שרוכשים המערביים הבאים בשעריה של יפן אחרי ביקור אחד קצר.
אינספור צורות שימוש לדקל החשוב בעולם, הוא דקל הקוקוס. אנו מכירים ברוב המקרים את צפחת הקוקוס הלבנה, היבשה, לאחר שגורר לסיביו העדינים. אך בדרום מזרח אסיה אוכלים את הפרי הבשרני, שותים את חלב הקוקוס ומשתמשים בו לבישול. מהצוף עושים סוכר ושמן קוקוס. בקליפות היבשות של הקוקוס משתמשים כחומר בעירה וכחומר לקירוי גגות. דקל הקוקוס הוא מהמיוחדים בעולם גם בצורת הפצתו, המתבצעת במים (ולכן צורתו כצורת “סירה” הצפה על פני המים) עד נביטתו בגדה הבוצית של הנהר או תעלת המים. בעברית תקנית נקרא העץ והפרי “נרגיל”.
כולנו מכירים את ה”אגוז” הקטן שצורת ירח לו הנמכר בארץ אך מעטים מכירים את הפרי ממנו מסתלסל האגוז ועוד פחות מכירים את טעמו המופלא של פרי זה, פרי שכנראה הגיע על ידי ספנים פורטוגליים מהאזורים הטרופיים של ברזיל אל דרום מזרח אסיה. הפרי הוא החלק המוכר כאגוז והפרי המדומה הוא גבעול מעובה הרוכב מעליו, ממנו מייצרים תמציות ארומטיות למיצי פירות.
פרי קיפודי גדול (30 ס”מ ארכו). הפרי היחיד בעולם שנאסרה הכנסתו למטוסים ובתי מלון בשל ריחו העז, אך יחד עם כך זהו הפרי הנחשק ביותר בדרום מזרח אסיה. סביבו נרקמו אגדות וסיפורים כפרי מעורר אהבה ומגביר און גברי. אחד מחוקרי הטבע הנודעים בעולם תיאר את הפרי רך כחמאה, מתובל בשקדים, בעל מרקם של גבינה ומתיקות של דובדבן.
נראה קצת כמו זית. הטעות בין המטיילים נפוצה מאד, אבל זית אינו צומח באזורים טרופיים. בטעמו ומרקמו מזכיר ענב ובאיי אינדונזיה משתמשים בו המקומיים כתמצית רפואית לכיב-קיבה (אולקוס) וכאבי בטן. הפרי עשיר בחומרים טניניים דבר המקשה את האכילה כאשר אינו בשל. יש הטוענים כי השם “בנגקוק” (כפר השזיפים) נגזר משם פרי זה.
מוצא הליצ’י 
מהעדינים בין הפירות האקזוטיים. צבעו הסגול, הארומה העדינה ובשרניות הפרי, עושים אותו לאחד המיוחדים מבין הפירות הטרופיים. גם פרי זה משמש ברפואה העממית, בעיקר להורדת החום, וכמרקחת כנגד שלשולים.
מוצאו של המנגו 
מאות מיני דקלים צומחים לאורך פלגי מים באזורים הטרופיים בעולם. אחד המינים המיוחדים והיפים הוא דקל הניפה, דקל שמשמש את תושבי החבל הטרופי לקליעת סלסילות, מחצלות וכובעים.
צמח הפפאיה, שבישראל מוכר בעיקר מבקעת יריחו, הוא מהמעניינים שבפירות הטרופיים, וזאת בשל התכונות המיוחדות של הפרי. זהו עשב המגיע לגובה של מטרים ונראה כעץ. 
מוצאו של האפרסמון בדרום סין, שם נוהגים ליבש אותו בשמש ולאוכלו בדומה ללדר המישמש והגויבה. האפרסמון המוזכר במקורות יהודיים עתיקים, שטופח בנאת עין גדי, הוא צמח בושם ממשפחה שונה ורק בשל הדמיון בשם קיבל הפרי את שמו העברי. ביפן שמו “קאקי”…. והכי הכי כיף לאכול אותו בצורת גלידה…
הפתעה… האננס הוא שיח נמוך, שגובהו כ- 80 ס”מ ועליו בשרניים כשל קקטוס. כל צמח נושא פרי אחד בלבד. מוצאו של האננס מיערות ברזיל, משם התגלגל לכל האזורים הטרופיים בעולם. הארצות החשובות בטיפוח האננס בעולם הן: 
פרי כדורי המכוסה שיער רך. מצורתו הגיע שמו שמשמעו “שעיר” במאלאית.
שמו העממי “פרי הנחש” בשל אופי הקליפה וצורתה.
ספודילה (Sapodilla)
נראה כמו אגס וטעמו כשל תפוח עסיסי.
אין אנו יודעים במדויק מהיכן הגיע הבננה לשולחננו אך מקובל להצביע אל האזור ההינדו-מאלאי בו מצויים מאות מינים של הבננה ורק 
נחשב לפרי הגדול ביותר בעולם. פרי עשוי לשקול עד 50 ק”ג. מוצאו בדרום הודו אך הוא מוכר בכל רחבי דרום מזרח אסיה. את הפירות הצעירים מבשלים בחלב קוקוס ומהפרי הגדול והבשל ניתן להאכיל כפר שלם. את הגרעינים מפצחים לאחר קלייה במי מלח.
מקורו של הקפה בין אתיופיה וקניה. הערבים הפיצו את הקפה בעולם וההולנדים והצרפתים הפיצו אותו בין הקולוניות שלהן. שיחי הקפה הנפוצים הם מהמין ערביקה ומהמין קנפורה וליבריקה. קפה נמס הוא תערובת של זנים. שיחי קפה משמשים בעולם גם כשיחי נוי, בעלי עלים כהים ופריחה לבנה בעלת ריח מתוק. הפרי הוא בצבע אדום חלודה (תלוי במין) ופולי הקפה הוא הזרע שבתוך הפרי. שני זרעים בכל פרי ונדרשים כעשרים זרעים לספל קפה. בקפה חומרים ממריצים ובהם אלקלואידים, קפאין וטיאוברומין.
עצי הקקאו הגיעו למזרח מדרום אמריקה.
לא פרי כי אם שורש המשמש תבלין, אבל משקלו במטבח התאי רב. מספר מינים בסוג “ג’ינג’ר”, אך כולם פורחים בפרחים מרהיבים בצבעים של אדום ורוד ולבן. שיח נמוך בעל גבעולים נוקשים ואדמדמים. הפרחים משמשים מקור משיכה למיני צופיות (יונקי הדבש) הבאים לבקרם.
בורמה שובה את לב המטייל ממבט ראשון – הצבעים הטבעיים שלא דהו או מוסחרו, הנזירים העטויים גלימות כתומות ואדומות, הילדים המאופרים בטאנקה – צבע צהוב לבנבן של אבקת קליפת עץ, כיפות המקדשים המצופים זהב שנתנו למדינה את כינויה ארץ הזהב. הקסם העיקרי הוא ללא ספק התושבים עצמם… קשה להאמין שבעולם בו אנו חיים כיום, קיימים עדיין אנשים כמו הבורמזים; השלווה, הנתינה, הפשטות, טוב- הלב והכנסת האורחים הם הדבר הבולט ביותר עבור תייר המגיע למדינה.
בצפון-מזרח המדינה נמצאת 
