מאו דזה דונג מנהיג של “מדינה בדרך” או של “מדינה בפועל”
בספטמבר 1976 נפל דבר והעולם הסיני עמד בפני שינוי לוט בערפל. המנהיג הדגול מאו הלך לעולמו ומיליוני סינים דמעו ברחובות והתכוננו אל הבלתי נודע. בתום כשישים שנות פעילות בהן כ- 20 שנה של מנהיג ל”מדינה בדרך” ו- 27 שנה כמנהיג “מדינה”. למן שנות ה- 30 הוכר כמנהיג המפלגה והחל לפלס דרכו למנהיגות לא בלתי מעורערת. נאבק באויבים חיצוניים כצבאות יפן, בלאומנים הסיניים בראשות צ’אנג, ברוסים הידיד-האויב אך יותר מכל בזרמים המפלגתיים מבית בתוך המפלגה הקומוניסטית שנראית לנו לפעמים כגוף מונוליטי אך לא כך הוא.
תולדות חייו משקפים את שני חלקי ההתפתחות הסינית בעת החדשה: מנהיגות שהגיע לשיא תוך כדי מאבק מהפכני בחלק הראשון, והתמודדות עם בניין האומה הכלכלי בחלק השני. על רקע זה התפתח המשבר בין אנשי המפלגה שביקשו גמישות מחשבתית והסתגלות לתנאים המשתנים לבין מאו שביקש לשנות את התנאים ולא את המפלגה וביטא קשיחות רעיונית. הקרע בין המנהיג לבין המפלגה הלך והתרחב עד שהגיע לשיאו במהפיכת התרבות כשמאו חש את דמדומי תקופתו, רסן השלטון מתרופף, המפלגה והמדינה לא איתו. הנסיון הכושל של מהפיכת התרבות היה להרוס את שבנה וליצור מחדש את תבנית נוף רעיונותיו.
כמנהיג אבסולוטי לא השכיל להעמיד יורשים ודור המשך בדומה למנהיגים גדולים בעולם. מאו נולד בשלהי העת הקיסרית. קולות תופי המלחמה האחרונה, מלחמת האופיום, שכחו אך תימרות העשן עדיין עלו מעל ארמון הקיץ של בייג’ינג. השינוי החברתי והכלכלי היה בפתח. בפעם הראשונה שכיבוש זר ברחבי סין מעמיד מראה בעיני החברה הסינית השסועה.
השינוי היה בכל: החינוך הקונפוציאני נהרס, התא המשפחתי המסורתי מתערער. מאו עוזב את בית הוריו ויוצא לדרך חדשה, מודרנית. ב- 1921 היה בין מייסדי המפלגה הקומוניסטית הסינית ומרגע התפתחה סימביוזה בין האיש והמפלגה בתחילה הלך מאו בתלם הסובייטי שנישענה על הפועל העירוני ויצרה חזית עם הבורגנות אך מהר מאד הבין כי המצע למהפכה הם האיכרים. שינוי תודעתי שיציב את האיכר בכפרים הנידחים בחוד החנית של השינוי. מאו יוצר בסיס עורפי ללוחמה עתידית המבוסס על גרילה, צבא סיני שישמש כגרעין לצבא הסיני האדום הן באידיאולוגיה של צבא המבוסס על העם והן צבא לרשות העם. מאו מפתח צבא נייד וגמיש המאפשר התקפות פתע.
גדולתו כחייל ומצביא צבאי היתה במקוריות תפיסתו וגמישות מחשבתו. דמותו המנהיגותית של מאו עוצבה במהלך ה”מסע הארוך”. במשך שנה תמימה בחורף 1934/5 נעים הכוחות הקומוניסטיים במסע, ספק אזרחי, ספק צבאי לאורך אלפי קילומטרים במטרה לגבש את אהדת הכפרים, האיכרים והעם שכבר בעבר נאמר עליו “ערימה של חול בלתי מהודק” (סון יטסן). מאו השכיל לשלב בתפיסת העולם החברתית כלכלית גם את המוטיב הלאומי ולקראת מלחמת סין יפן השניה תהפוך המפלגה למושא הזדהות והערצה לאומית.
בתחילת שנות ה- 40 הבשילה אצל מאו ההכרה שהאדם הוא בר שינוי וניתן לעצב את מחשבתו ולטעת בו הכרה פוליטית חדשה ומתאימה לסביבתו. דפוסי החשיבה הללו עיצבו לימים את הנצחונות במלחמת האזרחים, הקמת הרפובליקה האדומה אך גם היו הזרעים בכישלונות העתידיים. למן שנת 1949 ופריצת המדינה מתחיל שלב חדש בחיי מאו ובחיי האומה. לא עוד שלב הינקות של מאבק ותקומה, אלא שלב הבגרות, איחוד כל חלקי העם, סלילת הדרך הכלכלית חברתית, ויצירת המודל המתאים לסין, מודל פיתוח המתבסס על המודל הסובייטי אך מותאם לצרכים הסיניים.
מאו פנה לשוק ריכוזי, בירוקטי המנוהל על ידי זרועות המפלגה. אך עד מהרה נתגלעו מחלוקות בין מאו לבין המפלגה. מאו חשש לסטייה מן ה”דרך” ומן הקו הרדיקאלי אותו ניסה להטמיע. האכזבה מן המודלים האירופיים בקומוניזם ומן המעבר לשווקים תעשייתיים ועירוניים וויתור על החקלאות בכפרים הולידה בראשו של מאו “רעיון” חדש. בכדי להשיב את המדינה למסלול המהפכני ויותר מכך בכדי לחזק את מעמדו והאדרת שמו בקרב ההמונים ובקרב המפלגה יזם מאו קאמפיין חדש, קמפיינים כאלו הוא יזם כמעט מדע עשור, ומטרתם היתה לשמר מחד ולשנות מאידך את דרכה של המדינה.
כעת הגיע תורה של “הקפיצה הגדולה קדימה”. היה זה ניסיון לפתח את כלכלת המדינה “בקפיצה אחת” ולקדם אותה אל ארצות המערב והעת החדשה בזמן קצר. ההבנה שסין מתחילה לפגר אחר ארצות המערב, הפרימיטיביות בכל תחומי החיים, הן בחקלאות והן בייצור, הובילו להחלטה המתבססת על הכח האנושי וההתלהבות העזה שתמכה ברעיונותיו בעבר. היה זה ניסיון בבני אדם, ניסיון שהסתיים בשואה כלכלית, שבר חברתי, מיליוני מתים ברעב וכתם אפל על דמותו של המנהיג הנערץ הן בעם והן במנהיגות המפלגה.
בשנות ה- 60 הביקורת על היו”ר הפורש מחלחלת לאקדמיה, לעיתונים ולרחוב הסיני ונהנת מגיבוי של מתנגדיו במפלגה. מאו מרגיש שהוא מאבד מעמדו בשנית העם פונה לו עורף, המפלגה מנסה להתנער ממעשיו. כעשור לאחר הקפיצה הגדולה, יוצא מאו בקמפיין נוסף על מנת לייצב את דרכו ולהשיב את המדינה לדרך הישר המפלגתית. “מהפיכת התרבות” יוצאת לדרך ב- 1965. על גב הדור הצעיר מנסה מאו ליצור “תיקון”, רפורמות במפלגה, ניטרול הביקורת האינטלקטואלית והנבטת זרעים אידיאולוגיים שנשכחו.
במקביל האדרת שמו על ידי פולחן האישיות שכה מוכר במימשלים דיקטטוריים ומהווה אבן דרך בשלטונם. הקמת “המשמרות האדומים” בישרה את הרס המפלגה הישנה והקמת המערך החדש שהתבסס על להט הצעירים וספונטניות הדור החדש. בתוך כ- 3 שנים היתה סין על סף כאוס חברתי – כלכלי, משבר כמוהו לא ידעה למן העת העתיקה. רק התערבות מסיבית של הצבא האדום החזירה את הסדר לרפובליקה המתפוררת והחזירה את המאבקים בין הזרמים השונים במפלגה, בין המתונים והקיצונים, מתח שיישמר עד מותו של מאו ב- 1976.
