הסקרנות להכיר יעדים אקזוטיים, מדינות רחוקות, ותרבויות נסתרות כוללת גם רצון להכיר את האוכל, הטעמים והצבעים המלווים את אותם יעדים ואת אותן תרבויות. יצאנו להכיר את המגוון האינסופי של הפירות הטרופיים, חלק מוכר לכם מחנויות בארצנו אך חלקם שונים ומוזרים, מריחים ואפילו קצת מסריחים…
האזורים הטרופיים, הניחנים בטמפרטורות גבוהות, בכמויות משקעים גבוהות ולחות גבוהה, מניבים את מגוון הפירות הגדול ביותר בעולם, בעסיסיות ובמתיקות שאין דומה לה בעולם.
מבחר צורות, צבעים, גדלים וטעמים ושלל ריחות וניחוחות, וכשכל אלו ערוכים בשווקים הססגוניים והקולניים של דרום מזרח אסיה, הופך המפגש עימם לחוויה לעין ולחיך. כאלו הם למשל השוק ברובע הסיני בבנגקוק, השוק הצף, השוק ביאנגון, השוק בויינטייאן (וויאנג-צ’אן) או בסייגון (HCMC) ושווקי דלתת המקונג.
אם תעברו ליד דוכן המוכר את פרי הדוריאן, תוכלו לראות את ההתקהלות הגדולה סביב מי שחפץ לטעום את מלך הפירות בעל הפרי העשיר והבשרני. עצרו בסמטאות השווקים גדושי הפירות שלחלקם אין אפילו שמות בעברית, או סתם גשו לדוכני דרך, הממוקמים לצידי הצירים הראשיים, המוכרים מיני מנגו ואננס מהמתוקים בעולם, תרכיזי מיץ, קוקוסים יבשים וטריים או ענפי ליצ’י גדושים בפירותיהם האדומים.
דקל הקוקוס (Cocos nucifera)
אינספור צורות שימוש לדקל החשוב בעולם, הוא דקל הקוקוס. אנו מכירים ברוב המקרים את צפחת הקוקוס הלבנה, היבשה, לאחר שגורר לסיביו העדינים. אך בדרום מזרח אסיה אוכלים את הפרי הבשרני, שותים את חלב הקוקוס ומשתמשים בו לבישול. מהצוף עושים סוכר ושמן קוקוס. בקליפות היבשות של הקוקוס משתמשים כחומר בעירה וכחומר לקירוי גגות. דקל הקוקוס הוא מהמיוחדים בעולם גם בצורת הפצתו, המתבצעת במים (ולכן צורתו כצורת “סירה” הצפה על פני המים) עד נביטתו בגדה הבוצית של הנהר או תעלת המים. בעברית תקנית נקרא העץ והפרי “נרגיל”.
אגוז קאשו (Anacardium occidentale)
כולנו מכירים את ה”אגוז” הקטן שצורת ירח לו הנמכר בארץ אך מעטים מכירים את הפרי ממנו מסתלסל האגוז ועוד פחות מכירים את טעמו המופלא של פרי זה, פרי שכנראה הגיע על ידי ספנים פורטוגליים מהאזורים הטרופיים של ברזיל אל דרום מזרח אסיה. הפרי הוא החלק המוכר כאגוז והפרי המדומה הוא גבעול מעובה הרוכב מעליו, ממנו מייצרים תמציות ארומטיות למיצי פירות.
האגוז נתון בקליפה קשה ומתחת לכל פרי אגוז אחד בלבד.
בעברית תקנית נקרא העץ והפרי “תולענה”. הפרי לפני עיבוד עשוי להיות רעיל! קליפתו מכילה שרף הגורם לגירוי חריף ובליעתו עשויה להביא לתגובות קשות.
דוריאן (Durian, Durio)
פרי קיפודי גדול (30 ס”מ ארכו). הפרי היחיד בעולם שנאסרה הכנסתו למטוסים ובתי מלון בשל ריחו העז, אך יחד עם כך זהו הפרי הנחשק ביותר בדרום מזרח אסיה. סביבו נרקמו אגדות וסיפורים כפרי מעורר אהבה ומגביר און גברי. אחד מחוקרי הטבע הנודעים בעולם תיאר את הפרי רך כחמאה, מתובל בשקדים, בעל מרקם של גבינה ומתיקות של דובדבן.
שזיף יאווה (Spondias mombin)
נראה קצת כמו זית. הטעות בין המטיילים נפוצה מאד, אבל זית אינו צומח באזורים טרופיים. בטעמו ומרקמו מזכיר ענב ובאיי אינדונזיה משתמשים בו המקומיים כתמצית רפואית לכיב-קיבה (אולקוס) וכאבי בטן. הפרי עשיר בחומרים טניניים דבר המקשה את האכילה כאשר אינו בשל. יש הטוענים כי השם “בנגקוק” (כפר השזיפים) נגזר משם פרי זה.
ליצ’י (Linjee, Lychee)
מוצא הליצ’י בדרום סין ומשם התרחב גידולו לאפריקה המשוונית, מדגסקר ואף לישראל.
סופר סיני שהוגלה לדרום, כתב כי הליצ’י היה הנחמה היחידה עבורו.
הפרי משמש רבות במטבח הסיני ומופץ כשימורי פרי, הנמכרים ברחבי עולם.
מנגוסטין (Mang-Kut, Mangosteen)
מהעדינים בין הפירות האקזוטיים. צבעו הסגול, הארומה העדינה ובשרניות הפרי, עושים אותו לאחד המיוחדים מבין הפירות הטרופיים. גם פרי זה משמש ברפואה העממית, בעיקר להורדת החום, וכמרקחת כנגד שלשולים.
בכדי לפתוח את קליפת הפרי, לוחצים בעדינות משני צידי הפרי והוא נפתח. ולא, הוא כנראה עדיין איננו בשל.
מנגו (Ma-Muang, Mango)
מוצאו של המנגו בצפון הודו, משם הגיע לדרום מזרח אסיה כבר לפני אלפי שנים. ספנים ערבים העבירו את הפרי לאפריקה המשוונית והפורטוגלים הביאו אותו לברזיל. יבולים עצומים של מיליוני טונות פרי נקטפים מדי שנה בהודו, פקיסטן, פיליפינים, מכסיקו, סין ודרום מזרח אסיה. קיימים עשרות מינים של מנגו בעולם (מלבד ההיידן והמיה המוכרים בישראל), בעלי טעמים שונים. מהמנגו הבהיר והמתקתק בתאילנד, דרך המנגו הקטן והעסיסי בפיליפינים, ועד אלו הארומטיים של אינדונזיה. בארצות אסיה משמשים העלים וקליפת הפרי לעצירת דימום. חלק ממיני המנגו נאכלים בעודם בוסר כשצבעם ירוק, וחלקם משמשים בסיס לרוטבי הצ’אטני בהודו וסרילנקה וכמרכיב מרכזי ל”עמבה” המוכרת לנו כרוטב עירקי לפלאפל/שווארמה.
פרי דקל הניפה (Nipa-Palm’s Fruit)
מאות מיני דקלים צומחים לאורך פלגי מים באזורים הטרופיים בעולם. אחד המינים המיוחדים והיפים הוא דקל הניפה, דקל שמשמש את תושבי החבל הטרופי לקליעת סלסילות, מחצלות וכובעים.
לפני פתיחת הפרחים, ניגר מהם עסיס סמיך ומתוק, המשמש לייצור סוכר, אלכוהול וחומץ.
פפאיה (Papaya, Ma-La-Kaw)
צמח הפפאיה, שבישראל מוכר בעיקר מבקעת יריחו, הוא מהמעניינים שבפירות הטרופיים, וזאת בשל התכונות המיוחדות של הפרי. זהו עשב המגיע לגובה של מטרים ונראה כעץ. מוצאו במכסיקו אך מוכר היום בכל הארצות הטרופיות, ומהווה מרכיב חשוב בתזונה בארצות אלו. קל לגדל אותו וניתן להשתמש בו במגוון של צורות, יבולו רב ואין ספק שהמעדן הטוב ביותר הוא סלט פפאיה ירוקה, סלט תאילנדי טיפוסי… הפרי עשיר בוויטמין C וויטמין A ובפפאין – אנזים המצוי בפרי המשמש לפירוק חלבונים ומהווה מרכיב חשוב במוצרי קוסמטיקה ותרופות.
אפרסמון (Persimmon)
מוצאו של האפרסמון בדרום סין, שם נוהגים ליבש אותו בשמש ולאוכלו בדומה ללדר המישמש והגויבה. האפרסמון המוזכר במקורות יהודיים עתיקים, שטופח בנאת עין גדי, הוא צמח בושם ממשפחה שונה ורק בשל הדמיון בשם קיבל הפרי את שמו העברי. ביפן שמו “קאקי”…. והכי הכי כיף לאכול אותו בצורת גלידה…
אננס (Supparod, Pineapple)
הפתעה… האננס הוא שיח נמוך, שגובהו כ- 80 ס”מ ועליו בשרניים כשל קקטוס. כל צמח נושא פרי אחד בלבד. מוצאו של האננס מיערות ברזיל, משם התגלגל לכל האזורים הטרופיים בעולם. הארצות החשובות בטיפוח האננס בעולם הן: ברזיל, מכסיקו, תאילנד, חוף השנהב, דרום אפריקה ומלזיה. מקור השם הוא “אננה” בשפת טופו האנדינית וממנה השם הלטיני אננס.
ראמבוטן (Rambutan, Ngor)
פרי כדורי המכוסה שיער רך. מצורתו הגיע שמו שמשמעו “שעיר” במאלאית.
שייך למשפחת הליצ’י והלונגן ודומה להם בצורתו ובמרקם הפנימי שלו.
עשיר בויטמין C וחסר מיץ.
סלק (Salak)
שמו העממי “פרי הנחש” בשל אופי הקליפה וצורתה.
שייך לקבוצת הדקליים וצומח בר באינדונזיה.
גדל גם במלזיה ותאילנד. הטעם מזכיר אגוז.
ספודילה (Sapodilla)
שמו בתאית “למות”… (La-Mut)
טעמו מזכיר אגס, וריחו כריח הדבש והיסמין.
תפוח מים (Chom-Poo, Rose Apple)
נראה כמו אגס וטעמו כשל תפוח עסיסי.
צבעיו ירוק בהיר, דרך ורוד ועד אדמדם.
טעמו מיוחד וחמצמץ וכך תמצאו אותו בסלטים במטבח המאלאי.
בננה (Banana, Gluay)
אין אנו יודעים במדויק מהיכן הגיע הבננה לשולחננו אך מקובל להצביע אל האזור ההינדו-מאלאי בו מצויים מאות מינים של הבננה ורק ברחבי אינדונזיה יש מעל 230 מינים. אבי הבננה האכילה הוא מין שקרוי מוסה אקומינטה החסר זרעים וממנו פיתחו את הזנים התרבותיים.
אנו רגילים לאכול את הבננה טרייה אך בארצות המזרח מבשלים אותה, מטגנים אותה, מוסיפים למשקאות אלכוהוליים וכתוספת למנות עיקריות. בעלים משתמשים כדי לעטוף מזון ובכדי לקשט צלחות.
גם הפרח וליבת הגבעול אכילים. השם העברי שלא תפס – “מוז” נובע מהשם הערבי ומשמה הלטיני של הבננה – “Musa”.
ג’ק-פרוט (Khanoon, Jackfruit)
נחשב לפרי הגדול ביותר בעולם. פרי עשוי לשקול עד 50 ק”ג. מוצאו בדרום הודו אך הוא מוכר בכל רחבי דרום מזרח אסיה. את הפירות הצעירים מבשלים בחלב קוקוס ומהפרי הגדול והבשל ניתן להאכיל כפר שלם. את הגרעינים מפצחים לאחר קלייה במי מלח.
לחלקים שונים של העץ מייחסים סגולות מרפא ובאי באלי שבאינדונזיה משתמשים בעצה לפיסול וגילוף. טעמו כשל הכלאה בין אננס ומלון.
קפה (Coffea)
מקורו של הקפה בין אתיופיה וקניה. הערבים הפיצו את הקפה בעולם וההולנדים והצרפתים הפיצו אותו בין הקולוניות שלהן. שיחי הקפה הנפוצים הם מהמין ערביקה ומהמין קנפורה וליבריקה. קפה נמס הוא תערובת של זנים. שיחי קפה משמשים בעולם גם כשיחי נוי, בעלי עלים כהים ופריחה לבנה בעלת ריח מתוק. הפרי הוא בצבע אדום חלודה (תלוי במין) ופולי הקפה הוא הזרע שבתוך הפרי. שני זרעים בכל פרי ונדרשים כעשרים זרעים לספל קפה. בקפה חומרים ממריצים ובהם אלקלואידים, קפאין וטיאוברומין.
קקאו (Theobroma Cacao)
עצי הקקאו הגיעו למזרח מדרום אמריקה.
לראשונה זוהו במכסיקו ע”י הכובשים הספרדיים שמצאו את האצטקים שותים שוקולטל (משקה האלים = תיאוברומה).
זנגביל (ג’ינג’ר Ginger)
לא פרי כי אם שורש המשמש תבלין, אבל משקלו במטבח התאי רב. מספר מינים בסוג “ג’ינג’ר”, אך כולם פורחים בפרחים מרהיבים בצבעים של אדום ורוד ולבן. שיח נמוך בעל גבעולים נוקשים ואדמדמים. הפרחים משמשים מקור משיכה למיני צופיות (יונקי הדבש) הבאים לבקרם.
מקורו של הג’ינג’ר בתת היבשת ההודית ובכל המזרח מתבלים בגרידת השורש בעלת הריח והטעם הדומיננטיים, כמו גם את הניצנים.
זאביק רילסקי – ארכיאולוג וגיאוגרף. מרצה, מדריך בכיר ומומחה לתיירות גיאוגרפית. מתמחה בתרבויות העולם העתיק בטיולי תרבות וטבע ועוסק מזה שנים רבות בארגון, הדרכה וייעוץ טיולים. בוגר החברה להגנת הטבע ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללות תיירות.כותב ומצלם לירחונים ועיתונים בנושאי תרבות, טבע ותיירות ומנהל את חברת “לגלות עולם” המתמחה בטיולים אתנו-גיאוגרפיים לנוסע העצמאי.
