זונג קו, סין בסינית, פירושו הממלכה התיכונה, ארץ מוקפת הרים, מדבריות ואוקינוסים וממוקמת בין שמים וארץ, נתפסה על ידי בני האן לאורך ההיסטוריה הסינית כממלכה התיכונה, מרכז היקום ולב התרבות האנושית. אך בפועל יש 2 סין – “סין הפנימית” זו המזרחית שהיא הלב ההיסטורי והתרבותי הסיני, אזור התגבשות העולם הסיני בין בייג’ינג בצפון להאנגז’ו בדרום, בין מחוז סצ’ואן לים בוהאי, ו”סין החיצונית” הברברית, מקום מושבם של השבטים חסרי התרבות, סין ההיקפית מעבר לחומה הגדולה, מעבר לסטפות האינסופיות ורמות הלס הדהויות, מעבר לנהרות בואכה ההרים הגבוהים. בראשונה מרבית האוכלוסיה בני האן המרכיב האתני העיקרי שיוצר את העם הסיני ובחיצונית 56 מיעוטים אתניים שההיסטוריה שלהם שזורה בהיסטוריה של העם, הארץ והחברה הסינית. מיעוטים אילו מהווים כ- 9% מאוכלוסיית סין. יונאן הוא המרתק והמגוון ביותר מבין מחוזותיה של סין. השישי בגודלו 390 אלף קמ”ר – כגודלה של קליפורניה.
דרום המחוז גובל בבורמה, לאוס וויטנאם, מערב המחוז עולה אל רמת טיבט, בדרום מזרח גובל במחוז אוטונומי נוסף, גואנשי ובצפון גוויזו וסצ’ואן מחוזות “סיניים” שגם בהן אוכלוסיות מיעוט והאן שזורים אילו באילו. האזור מגוון נופית, אתנית ואקלימית ובביקור ההיסטורי של נסיך נאנזאו אצל קיסר סין בימי שושלת טאנג המפוארת אמר לו הנסיך כי ארצו מצוייה מדרום לענני הגשם וקרא לה הארץ שמדרום לעננים. בשל רוחבה פרוסה יונאן על מספר אזורי אקלים, מרכסי ההימאליה הגבוהים שמגיעים בנפת דצ’ן לגובה של 6740 מ’ מטה לרמת טיבט ורמת יונאן שמעל 2000 מ ועד האזורים הטרופיים של הדרום. בין מאי לאוקטובר מתדפקים גשמי המונסון בשערי המחוז אך ברב השנה האקלים נח עם חורף קר בחבלים הגבוהים, שגשמיהם יוצרים את מקורות הנהרות הגדולים בעולם בהם הסלווין, המקונג והיאנגצה, ועמקי הניקוז שלהם יוצרים את העמקים הפוריים המהווים בסיס כלכלי-חקלאי לתושביו.
צומת דרכים היסטורי באלף השני לפני הספירה נודע האזור כמרכז לתעשיות הברונזה וההיסטוריון הנודע סימה צ’יין בן המאה השניה לפנה”ס המתעד את שושלת האן, מזכיר קשרים וחוזים בין קיסרות האן לבין נסיכות דיאן. עדויות לנסיכות נאנזאו, פריטים בודהיסטיים ואמנות דתית על סעיפי דרך המשי הדרומית משמשים כעדיות אילמות להיותה של רמת יונאן ציר מעבר לאורך דרך התה, דרך המשי הדרומית ואחד מנתיבי הבודהיזם העולה מהודו למישורי סין. בצומת דרכים זו בין מזרח ומערב (המערב בהגדרת התקופה היא הודו) מטפטף אף האסלאם בימי הזהר של שושלת טאנג ויונאן מהווה את אחד הגשרים לחדירה איטית של אסלאם מסחרי לסין הפנימית.
במאה ה-13 צבאות המונגולים שוטפים את צפון סין אך נעצרים בידי חיילי סונג על נהר היאנגצה. חודרים למחוז סצ’ואן ומתקבלים בברכה ובעזרה על ידי אנשי יונאן והשבטים האתניים המקומיים. באזור אגם לוגו, ובנפת ליג’יאנג לוקחים לעצמם נשים מבנות המוסו והנאשי, בניהם יהיו למושלי המחוז, חוצים את הנהר לתוככי סין הפנימית. מהפיכת הידע בימי שושלת יואן המונגולית גררה לעליה דמוגרפית עצומה והגירה גדולה של אוכלוסיות מהצפון דרומה. קבוצות מיעוט נעו לדרום המחוז בואכה דרום מזרח אסיה. במהלך שלטונן של שתי השושלות האחרונות מינג הסינית וצ’ינג המנצ’ורית עבר האזור סיני-פיקציה אך נותר בעל זהות תרבותית אתנית עד היום. עם, לאום או קבוצה אתנית?
ההשתייכות לקבוצה אתנית mintsu על פי הסינים מחייבת לענות על הדרישות הבאות: אנשי הקבוצה מדברים שפה סינו – טיבטית, אלטאית, הודו-אירופית, אוסטרונזית “ארץ” המוצא שלהם מוכרת בתוך תחומי סין ההיסטוריה והמיתולוגיה שלהם סרוגים במולדת בעלי מנהגים ותרבות עממית: ביגוד, טקסים, מטבח, דת בעלי הרגשת זהות, חברות ושייכות לקבוצה הפסיפס האתני ב 33 מליון תושבי המחוז מיוצגים 25 קבוצות מיעוט. חלקם קבוצות קטנות שנעו במהלך הדורות במרחב הגיאוגרפי ועברו ממחוזות שכנים, חלקם הם בני מיעוט אתני מקומי שהתפתחו בעמקים סגורים, וחלקם שייכים לקבוצות מיעוט גדולות החיים במחוזות אחרים, בחלקים גדולים ונרחבים ברחבי סין בהם המחוזות גוויזו, נינשיא, סצ’ואן וטיבט. רב המיעוטים האתניים משלבים אמונות אנימיסטיות עם אמונות עממיות ופולחן אבות כשאלו משובצים בבודהיזם סיני ממוסד. מנהגים, טאבו ופולחן שלובים אילו באילו להתמודדות עם הרוחות ולקיום חיים הרמוניים.
הרוחות הקיימות בכל איתני הטבע והסביבה הן אלו הגורמות מחלות וחולשות, מבעירות אש, מפעילות סערות, גורמות בצורת אך גם מביאים שלווה, הצלחה ופריון. מעטים מתושבי המחוז הם נוצרים שריד לפעילות מיסיונרית קולוניאליסטית מן המאה ה-19, מיעוט ההווי המוסלמי שהם המוסלמים הסינים ולצידם מוסלמים טיבטיים ודרומיים. המיעוט הגדול ביותר הם שבט היי המונים 4 מליון ובו 25 תת קבוצות, שבט הבאי עם 1.5 מליון, שבט ההאני 1.3 מליון והזאונג המיעוט הגדול ביותר במדינה מונה ביונאן כמליון נפש. מיעוטים כמו הדאי, המיאו, ליסו, לאהו, נאשי, יאו וטיבטים מונים כחצי או פחות נפשות. רב המיעוטים דוברי שפות סינו-טיבטיות אך רק מעטים היו בעלי כתב ובהם כתב הדונגבה הציורי של אנשי הנאשי, כתה שהולך ונעלם בתוך עשרות שנים בודדות כדרך כתבים נוספים ייעלם מעולמנו. בתים וסגנונות בניה רב המיעוטים האתניים חיים במרחב הכפרי חקלאי של יונאן בכפרים וקהילות קטנות. פעמים ניתן לזהות את מקורות המיעוט על פי דגם הבניה, כשבדרך כלל שונים הבתים מאילו של בני ההאן. רב הבניה עשויה בליבני בוץ משולבים בעמודי עץ, דלתות עץ מקורים ברעפים קרמיים.
רב הבתים ערוכים כדגם רב מרחבי עם חצר פנימית לעבודות משק הבית, מטבח וחדרים היקפיים. בקומה העליונה נמצאים המחסנים. הבתים משתנים מאיזור גיאוגרפי אחד לשני ומאזור הרמה הנמוכה לרמה הגבוהה. ברמת טיבט הבתים בעלי קירות גבוהים בסגנון מצודות ומנזרים טיבטיים ולהם חלונות מעוטרים קטנים ומדרגות עץ רחבות העולות לקומה העליונה. במרכז החדר מטבח וחדר קבלת פנים שהם מרכז הבית ומקום כינוס המשפחה. גילופי ופיתוחי עץ בהשפעות טיבטיות או בהשפעות דרומיות מסגננות את קורות העץ העליונות ואת הגגונים ברב בתי המיעוטים. הנפות הצפון מערביות מגוונות יותר בצורות המבנים ומשלבות השפעות מקומיות והשפעות זרות. דייאן העתיקה היא ליג’יאנג מהווה דגם קלאסי לארכיטקטורה סינית אורבנית בשילוב של אבן ועץ, דלתות הסתה, גנים קטנים וחצרות משולבות בינהן. (מספר בתי מלון בליג’יאנג נקבעו במתחמים מסורתיים של העיר העתיקה) באזור דאלי השימוש העיקרי הוא באבן ושיש הנמצא במחצבות האזור, שיש בגוון אפור שצובע בצבע דומה את בתי הכפרים של שבט הבאיי.
ככל שנעים דרומה מתגלים יותר ויותר בתי עץ ובמבוק כשאלו נעשים החומרים הנפוצים. בתי שבט הדאיי בדהונג ולינסאנג הם בתי כלונסאות וגגות עץ וקש, וכאלו יהיו גם חלק מבתי הכפרים בבאנה. טכסטיל, תלבושות אתניות ועבודות יד הם מסימלי הייצוג של הקבוצות האתניות. בקומה הרביעית של המוזאון לאמנות של שנחאי מוקדש חדר מרכזי, תרומתה של משפחת כדורי, לאוסף נפלא של תלבושות אתניות מרחבי מחוזות המיעוטים הסיניים. כל אחד מבני המיעוט ביונאן מזוהה על ידי בגד אחר ולכל תת קבוצה עיטור שונה, ריקמות שונות וסמלי זהות שונים עושר שדומה לעושר הלשוני ברחבי המחוז. לפעמים מלמדים הבגד, העיטור והצבע על מעמד, נשיות או גיל. גם בעולם זה מחלחלים שינויים במהלך העשורים האחרונים כאשר יש שימוש עולה בצבעים סינתטיים ובחומרים חדשים. עבודות הנול נעלמות, אביזרים ייחודיים כמו מנשאי לידים רקומים הולכים ונעלמים. ערימות של ג’ינס זול מחליפים את הבגד המסורתי וטריקו צבעוניים אופנתיים צצים בשדות האורז.
אצל הגברים נעלמו רב הבגדים המסורתיים כבר בימי מאו כאשר הבגד הכחול הלאומי ונעלי גומי צבאיות החליפו בגד אתני ומקטורן רקום. מקצת מהמיעוטים והקבוצות האתניות קל להכיר על פי כיסוי הראש וצבעי הריקמה. כך שבטי היי והכיסוי השחור הגדול המצל בפני השמש היוקדת, נשות המיאו בבגדי הבטיק וכובע משובץ כדורי כסף. מסרקות שייער אצל נשות היאו והדונג, זנבות חצאית רקומים בתת קבוצות היי וחגורות רחבות בצבעים עזים בתיקי היד או במינשאי הצד שברשות הבנות. הריקמה והאריגה היוו במשך שנים הדרך בה התפארו הנשים במעשי ידיהן ודרך להגיע לליבו של החתן. פסטיבלים לכל חברה ובעיקר לחברת מסורתיות פסטיבלים המשמשים כתחנות דרך וקוצבים את חיי האדם והחברה. חלקם פסטיבליים מקומיים וחלקם פסטיבלים אזוריים שנטמעו בתרבות השיבטית.
הפסטיבל עונה על צרכים נוספים בהם פורקן ושמחה, דת ואמונה ויותר מכל החיבור למורשת ולזהות האתנית. חלק מהפסטיבלים מסמנים מעבר עונות כמו השנה החדשה, חג שתילת האורז, הקציר או מחצית הסתו. האחרים מעלים על נס גיבורים מיתולוגיים, אלים מקומיים ורוחות מגינות. חלקם לילדים או לזקני המשפחה והחשובים מכל הם אילו לרוח האבות ולקברי המשפחה. חג המים אצל שבטי הדאי, חג האש אצל אנשי היי והנאשי מאגדים את כל הצרכים הללו ומוכרים בכל רחבי דרום מזרח אסיה כפסטיבלים אזוריים. המוסיקה, הריקודים, התלבושות הססגוניות כמו גם מפגשים חברתיים כהיכרות בין זוגית יהיו היסודות העיקריים בחגיגות העממיות. במקצת הפסטיבלים ניתן למצא מסכות שדים ותחפושות כדרקון הסיני או הנמר ששניהם נפוצים בתרבות הסינית ובשוליה. לכל מי שמתכנן טיול לסין מומלץ לבקר במידה וניתן באחד מהפסטיבלים הססגוניים והצבעוניים הללו.
